פעם היה מובן מאליו שמגיעים לקופה בסופר ומקבלים שקיות בחינם. הקופאי היה פותח שקית אחרי שקית, ולעיתים היינו יוצאים מהסופר עם הרבה יותר שקיות ממה שבאמת היה צריך.
המצב הזה השתנה בתחילת שנת 2017, עם כניסתו לתוקף של החוק לצמצום השימוש בשקיות נשיאה חד-פעמיות. מטרת החוק הייתה פשוטה: לגרום לציבור להשתמש בפחות שקיות פלסטיק חד-פעמיות ולצמצם את כמות הפסולת והנזק הסביבתי שהן יוצרות.
לכן נקבע שקמעונאי המזון הגדולים שעליהם חל החוק לא יוכלו עוד למסור בחינם שקיות נשיאה חד-פעמיות מהסוג המוגדר בחוק, אלא יגבו עבורן תשלום של לפחות 10 אגורות לשקית.
בוא נתחיל מהסוף – האם התשלום על השקיות באמת הצליח? כן, ובצורה משמעותית מאוד.
אז למה בעצם שקיות בסופר עולות כסף?
הרעיון היה לגרום לנו לחשוב לפני שאנחנו לוקחים שקית
עשר אגורות הן כמובן לא סכום שאמור להפוך את הקנייה בסופר ליקרה משמעותית. המטרה הייתה אחרת: להפוך את השקית ממוצר שמקבלים באופן אוטומטי ובחינם למוצר שהלקוח צריך לבחור אם לקחת.
כאשר השקית הייתה חינמית, לא הייתה כמעט סיבה לחשוב אם באמת צריך אותה. אפשר היה להשתמש בשקית אחת לכמה מוצרים, לקחת שקית נוספת ליתר ביטחון או אפילו לארוז מוצר שכבר היה ארוז.
ברגע שמופיע מחיר ליד השקית, אפילו מחיר קטן מאוד, ההתנהגות משתנה. פתאום יש סיבה להביא שקית רב-פעמית מהבית, למלא טוב יותר את השקיות שכבר לקחנו או פשוט לוותר על שקית כשאין בה צורך.
וזאת בדיוק הייתה אחת המטרות המרכזיות של החוק: לצמצם את השימוש המיותר בשקיות חד-פעמיות.
ומה עושים עם הכסף שנגבה?
החוק קובע היטל על שקיות גופיה הנמכרות על ידי הקמעונאים הגדולים. כספי ההיטל מועברים לקרן לשמירת הניקיון.
הכספים מיועדים, בין היתר, לפעולות שמעודדות צמצום של השימוש בשקיות חד-פעמיות, מעבר לאמצעי נשיאה רב-פעמיים, פעולות חינוך והסברה ופעולות לצמצום פסולת שקיות בים ובחופים.
כלומר, הרעיון של החוק אינו רק לגבות כסף עבור השקית, אלא להשתמש בתשלום ככלי שמטרתו לשנות את הרגלי הצריכה ולצמצם את הנזק הסביבתי שנוצר משימוש בהיקפים גדולים מאוד בשקיות חד-פעמיות.
האם התשלום על השקיות באמת הצליח?
כן, ובצורה משמעותית מאוד.
לפי נתונים רשמיים שהוצגו על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בהתבסס על דיווחי המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2017, השנה הראשונה שבה החוק היה בתוקף, ירדה צריכת שקיות הנשיאה החד-פעמיות בכ־900 מיליון שקיות בשנה – ירידה של כ־70%.
בנתונים מאוחרים יותר שפרסם המשרד להגנת הסביבה נרשמה הפחתה של כ־73% בכמות השקיות שנמכרו על ידי הקמעונאים הגדולים בהשוואה לשנת 2016, השנה שלפני כניסת החוק לתוקף.
כך שבמבחן המרכזי של החוק – לגרום לציבור לקחת פחות שקיות – מדובר בשינוי משמעותי מאוד.
חשוב לציין שמאז הירידה החדה שנרשמה בשנת 2017 הייתה גם מגמת עלייה מסוימת בצריכת השקיות.
לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בין הסיבות לכך נמצאים גידול האוכלוסייה וכן גידול במספר הקמעונאים הגדולים והסניפים שעליהם חל החוק. למרות זאת, היקף השימוש נשאר נמוך משמעותית מזה שהיה לפני כניסת החוק.
למה לא פשוט אסרו לגמרי על שקיות פלסטיק?
המטרה של החוק אינה לבטל כל שימוש בשקית פלסטיק.
שקיות עדיין ממלאות תפקיד שימושי מאוד בנשיאת מוצרים, באריזה ובמסחר. המטרה היא בעיקר למנוע שימוש מיותר ואוטומטי בשקיות חד-פעמיות רק מפני שהן זמינות ללא הגבלה וללא עלות.
גם החוק עצמו אינו חל באופן זהה על כל סוג שקית ועל כל בית עסק. הוא מתייחס לסוגים מוגדרים של שקיות נשיאה ולקמעונאים שעליהם חלות הוראות החוק.
לכן גם כיום ממשיכים לראות שקיות במגוון רחב של בתי עסק. בחנויות, רשתות ועסקים שבהם השקית היא חלק מאריזת המוצר ומחוויית הקנייה, ניתן להשתמש גם בשקיות גופיה מודפסות המותאמות לצורכי העסק ולמיתוג שלו.
העיקרון הוא לא שכל שימוש בשקית הוא בהכרח מיותר, אלא שכדאי להשתמש בכמות שמתאימה לצורך ולא לחלק או לקחת שקיות ללא מחשבה.
אז למה אנחנו משלמים על השקית בסופר?
כי המדינה ביקשה לשנות הרגל שהיה מושרש במשך שנים.
כל עוד השקיות חולקו בחינם, הציבור השתמש בהן בכמויות עצומות. התשלום הקטן הפך את השקית ממשהו שלוקחים באופן אוטומטי למשהו שעוצרים לרגע ושואלים אם באמת צריך.
הנתונים מראים שהמהלך עבד: השימוש בשקיות אצל הקמעונאים הגדולים ירד בעשרות אחוזים לעומת התקופה שלפני החוק.
אז עשר האגורות שאנחנו רואים בקופה הן לא באמת הסיפור המרכזי. הסיפור הוא שהמחיר הקטן הזה הצליח לגרום להרבה מאוד אנשים להביא שקית מהבית, להשתמש שוב בשקית קיימת ובעיקר לקחת פחות שקיות חד-פעמיות.
